בינה מלאכותית חייבת להיוולד, לגדול ולהתפתח עם בני אדם במרכזה, לא כתחליפים, אלא כבני לוויה מודעים ואחראיים.

האדם אינו אלגוריתם. הוא תודעה, שבריריות, זיכרון, אינטואיציה, סתירות וערך פנימי. צמצום הזהות האנושית לסכום של נתונים או התנהגויות חוזרות מפר את עיקרון האנושיות עצמו.

כל טכנולוגיה אתית חייבת להתייחס לבני אדם כמטרה הסופית, ולא כאמצעי. משמעות הדבר היא הצבת כבוד, חופש, מערכות יחסים ועבודה במרכז. מערכות יחסים אותנטיות לא ניתנות לשכפול באמצעות פונקציות מדומות: זו הסיבה שאף בינה מלאכותית לא יכולה להחליף באופן עיוור רופאים, מורים, שופטים, מחנכים או כל אדם שעובד בהקשרים שבהם חיים ומצפון מונחים על כף המאזניים.

אין לבטל את עבודת האדם בשם היעילות, אלא להגדירה מחדש בכבוד: בינה מלאכותית יכולה להקל, לסייע ולהעצים, אך לעולם לא להפוך אותה לדה-הומניסטית. עבודה היא חלק מזהותו של אדם, והגנה על כבודה היא גם חובה עבור אלו המתכננים טכנולוגיות.

הצבת האדם במרכז פירושה גם הכרה בכך שלא כל דבר אפשרי מבחינה טכנית מותר מבחינה אתית. סף האחריות מתחיל ממש כאן: לא רק השאלה "האם אנחנו יכולים לעשות את זה?", אלא מעל הכל "האם זה נכון לעשות את זה?"